כמי שהיה מספיק שנים במקצוע הזה; וכמי שראה (קצת) ויודע (עוד פחות) איך עובדים הדברים מעבר לקו הכיבוש; ובגלל שאין בי שמץ של תמימות או נאיביות; בגלל כל אלה ועוד – נקודת המוצא שלי היא שכולם מאזינים לכולם. לפחות מנסים. השב"כ, המשטרה, חברות ריגול ומעקב פרטיות.
בכל רגע נתון מתנהלות אלפי האזנות – חלקן באישור ובסמכות וע"פ החוק, רובן בלתי חוקיות. אז מה בכל זאת משתנה? זו רק הטכנולוגיה שמתקדמת. פעם היו שולחים "טכנאי" שישתול צ'יפים בשפופרות הטלפונים בביתו של המטרה, או מתחברים לארון הסעף או משתמשים במיקרופונים ארוכי טווח וסופר רגישים. או שהיו יושבים הכי קרוב למטרה בבית הקפה הקבוע שלו, מצותתים ומקליטים אותו בפגישות החשאיות שלו.
ובדיוק בגלל הדברים האלה, קל להאמין לבסיס הידיעה שפורסמה בעיתון כלכליסט (עוד נחזור למותג הספציפי הזה). קל להאמין כי תכלס, אנחנו מבינים שזה מה שקורה. כי אנחנו יודעים שהיחידה הכי נחשקת (מי ישמע) בצה"ל של העידן הנוכחי עוסקת בדיוק בדברים האלה (אבל הם מאזינים לערבים אז אנחנו סבבה עם זה).
ובסוף גם המשטרה (באמצעות צוות הבדיקה המצומצם של הפרקליטות) הודתה במעשה עצמו, בבסיס המעשה לפחות – וכבר מקטרת על זה שנטלו ממנה את הצעצוע הנחשק ואוי ואבוי מה יקרה עכשיו. אז אחרי שקבענו מה המקצוע של החשוד/ה – נותר לברר את כל השאר. ובפרפרזה המשומשת ההיא: מה שנותר לקבוע זה רק את שאלת ההיקף והמחיר. וכאן זה המקום לחזור לשליח. למדיה. לגורם שחשף את הסיפור. ובכן, הידיעה התפוצצה בעיתון כלכלי דווקא – כלכליסט שמו. העיתון הכלכלי של הוצאת ידיעות אחרונות. המותג שהוא השלישי (ואולי הרביעי) בהיררכיה של האימפריה של מוזס, אחרי ידיעות אחרונות, פורטל Ynet ואפילו לאשה (ולא נשכח את פנאי פלוס).
אז הסיפור נחשף בכלכליסט – לא בידיעות, לא ב-Ynet ואפילו לא בשת"פ שכבר ראינו כמוהו עם ערוץ טלוויזיה מוביל, לשם הגברת התהודה. וההתחלה הייתה הפצצת שטיח ממש. סיפור עצום וענק עם קונוטציות שמרמזות למשטרים אפלים, עם רשימת מטרות מפוצצת, מדהימה, בלתי נתפסת (שנדמה היה שהיא רק הראשונה בסדרה). ומילא שכל כתבות ההמשך נראו כמו צל חיוור של החשיפה הראשונית; ומילא שכבר לא נכתב במפורש שמדובר דווקא ברוגלה הספציפית ההיא; ומילא שמרשימת השמות הראשונית כמעט שלא נותר זכר – מה עם האימפריה? איפה היא בכל בדרמה? ובכן, היא נותרה בצל. צופה מהצד. כך בעיתון המודפס, כך בפורטל הפופולרי. התחושה היא שכלכליסט נותר במערכה לבדו (ננטש? אולי). גם הכתב/תחקירן שהביא את הסיפור והותקף באגרסיביות מכל מיני כיוונים לא זכה ליותר מדי הגנה. גם הוא, כך נדמה, די הופקר. אז מה היה שם? מה הסיפור שמאחורי הסיפור?
הסיפור הזה יצא לאור דווקא בעיתון הכלכלי הצנוע יחסית לא במקרה. תסמכו על המו"ל הזה, שאם הוא היה מחליט שבמקרה הזה דרושה הפצצה רבתי – היינו מקבלים גיליון מיוחד של ידיעות אחרונות בפריסת "ברוד-שיט", בפורמט שישי. מן הסתם זה היה מוביל את עיתון סוף השבוע ונפרש על פני עשרות עמודים עם פולו-אפים מטורפים בימים שאחרי. ומחזיק את ההום פייג' בפורטל של המדינה יום אחרי יום. זה לא מה שקרה. למה? שאלה טובה. ספקולציה אחת, לא בלתי סבירה, היא אופציית ה"איתות". בבחינת: "אתם זוכרים עם מי יש לכם עסק, כן?" איתות למשטרה, איתות לפרקליטות, איתות ליועץ/ת המשפטי/ת היוצא והנכנסת.
ולא רק זה: דובר גם על עסקת טיעון שכמעט נסגרה גם עם המו"ל, רגע לפני פרישת היועץ. וסיפור ההאזנות התפוצץ לא הרבה זמן אחרי שהיועץ סיים וחלון הזמן לעסקה נסגר, לפחות זמנית. וחשוב להבין: סיפור כזה לא נולד בן לילה. על סיפור כזה עובדים ימים רבים. שבועות. חודשים. רוב הסיכויים שהסיפור היה מוכן לשיגור ורק המתין למילת הקוד לשיגור והיא אכן הגיעה אחרי שהעסקה לא בשלה. נשמע סביר? לגמרי, לפחות לעניות דעתי ומיטב ניסיוני. נכון, בהחלט ייתכן שהכל תמים ונעשה כדרך הטבע ומה שאנחנו רואים זה מה שיש. זה אפשרי – אבל מאוד לא סביר. אז מה באמת היה שם? איך העסק הזה התגלגל? יום אחד אולי נגלה. כנראה שלא.