זה לא היה קרב של מחנה מול מחנה או גוש נגד גוש אחר – כי יש רק מחנה אחד וגוש אחד בלבד. כי בצד האחד יש כאלה שמוכנים לשבור את החוקים, לכופף את הכללים, להפעיל אלימות (גם רצחנית), לשקר ולזייף למען הצלתו האישית של אדם אחד ועל הדרך גם להחזיר את החברה כולה לימי הביניים; ובצד השני מתעקשים לשחק את המשחק ע”פ חוקי המשחק. אבל מה יש לדבר על מחנה או גוש, כאשר ראשיו פוסלים למפרע כל שיתוף של מיעוט שמהווה שליש מהמחנה שלהם עצמם
טובי פולק
הפודקאסט הזה עלה לאוויר ב-23 ביולי 2021 – חודש ומשהו אחרי השבעת ממשלת השינוי. וכל הזמן היה ברור שזה זמני. שזה לא יחזיק מעמד. בסופו של דבר זה החזיק מעמד קצת יותר מהצפוי, אבל לא הייתה לזה תוחלת אמיתית. זה היה חיבור שהוחזק ברוק, אפילו לא בדבק נגרים זול.
אחרי כמעט שנה וחצי – יותר מ-200 פרקים וכ-150 אורחות ואורחים – אני יכול להגיד שעשייתי כמעט כל מה שאני יכול, מה שיכולתי, בשביל להעלות נושאים לסדר היום (לא לבד, כמעט אף פעם לא לבד ויבורכו אלה שהולכו איתי לאורך הדרך ואני מקווה שימשיכו גם הלאה). היוזמות והמארחות השותפות (בעיקר כמובן קרן הבר עם ערוץ השמאל-טוק ואסתי סגל עם אינספור הרעיונות והיוזמות), והאורחות והאורחים המתמידים, שכמעט תמיד אמרו לי כן, בטח, רק תגיד מתי.
ועכשיו לגילויים הנאותים.
נכון שברוב המכריע של השיחות והפרקים אני הייתי היותר פסימי, הרבה יותר מרוב האורחים שלי (וחשוב לציין: גם של קרן הבר בערוץ השמאל). אולי זה הגיל, אולי הפוזיציה, כנראה שבעיקר האופי. רוב האורחות והאורחים שלי היו הרבה יותר אופטימיים ממני גם בנוגע לממשלה הזמנית שהתפגרה בינתיים ובעיקר לגבי “נצח ישראל… הגניוס היהודי המופלא… החברה המדהימה שבנינו כאן…”. הבנתם את הרעיון.
– אז כן, בהחלט שיערתי שהוא לא יוכל לחזור
– בהחלט חשבתי ואמרתי וכתבתי שקשה לי לראות איך הוא מגיע ל-60 מנדטים, לא כל שכן 61 ומעלה
– וטענתי שגם אם הוא יעבור את ה-61, קשה לי לראות אותו מקים ממשלה אולטרה-ימנית-כהניסטית.
לגבי שתי הקביעות (ההשערות) הראשונות – טעיתי. זו עובדה. הייתי משוכנע שהוא הגיע לתקרה שלו וכך גם תומכיו הקבועים. שהרתיעה והמיאוס ממנו יעשו את שלהם. טעיתי ובגדול.
לגבי הקביעה/טענה השלישית , עוד נראה. ממשלה שנשלטת ונסחטת על-ידי מחנה שלוח רסן, גזעני, חשוך, אלים ובעל רקורד היסטורי גם של רצחנות ממש – לגבי זה עוד נראה. אבל אני כבר לא משלה את עצמי. יש לו מטרה והיא לא קשורה להשקפת עולם בשום צורה שהיא.
ובכל זאת, דווקא משני אורחים עם רקורד ימני למהדרין, בתים למשפחות בית”ריות רוויזיוניסטיות – אחד שהיה ראש ממשלה והאחר שהיה שר בכיר בכמה וכמה משרדים – דווקא מהם, אחרי שדחקתי אותם והטחתי בהם שהם אחראים למפלצת שהשתלטה עלינו בכל העשורים האחרונים ואיפה האחריות שלהם ואיך הם אפשרו לזה לקרות ולמה לא עצרו את זה בזמן, מהם שמעתי את התשובה הכי מרה, התשובה שאחריה קשה היה להמשיך בדיון – הייתה: “עשינו כל מה שיכולנו, אבל העם השתנה… זה לא אותו עם…”.
ואם זה מה שאומרים אלה שהגיעו לשלטון ולכוח ולהשפעה על כנפי אותו העם, מה אני הקטן יכול עוד להגיד. זה לא שאני לא מסכים איתם (והרבה יותר רחוק וחריף מהם), אני מודה שלא היה לי פשוט לשמוע את זה דווקא מהם.
ובעניין הבחירות עצמן: אין לי עניין לקטר לא על הבחירה שלי (מרצ), לא על המחנה שלי (שלא באמת קיים) ולא על השיטה. אז מה הקולות הכשרים התחלקו שווה בשווה בין שני המחנות? מה זה משנה? השיטה היא מפלגתית-פרלמנטרית יחסית ואת הקואליציות והממשלות מרכיבים אלה שמצליחים להתחבר ולהשיג את הרוב הדרוש. ואני מזכיר לכם: באמצעות אותה השיטה בדיוק המחנה “שלנו” (שוב, אין חיה כזאת) הרכיב לפני שנה וחצי ממשלה שהורכבו מכל ההפכים והניגודים שאפשר להעלות על הדעת ובראשה עמד רוב הזמן ראש רשימה שנכנסה לכנסת עם 7 מנדטים, מיד איבדה אחד ואחריו עוד שניים (ובסופו של דבר חוסלה לגמרי). וזה קרה בזכות אותה השיטה. ושיהיה ברור: אין שיטה מושלמת והשיטה האמריקאית (סתם כדוגמה רעה) היא הרבה יותר מעוותת.
אני גם שומע טענות לעבודה (מרב לא רצתה להתאחד – מה שנכון, אבל זה ממש לא משנה כרגע); מרצ עסקה רק בזעקות גוואלד (מה שגם נכון, אבל מה חדש בזה?) ובעיקר טענות ללפיד, ש”לא גיבש ולא שלט במחנה”. שזה הכי מצחיק בעיני. לפיד? מחנה? נכון שלפיד שולט לחלוטין במפלגה שלו, אבל מחנה? איך אתם בכלל יכולים לדבר על מחנה שכולל 23-22% מאזרחי המדינה בעלי זכות בחירה שהמחנה הזה בגלל לא סופר? ואיזה ערך יש לספירת הראשים הכללית (“שני המחנות קיבלו אותו מספר קולות בדיוק”) כאשר המחנה “שלנו” בכלל לא סופר משהו כמו שליש מבוחריו הפוטנציאליים? כן, מדובר בכמיליון בעלי זכות בחירה מתוך מחנה שהגיע לכ-3 מיליון (בערך) בוחרים בסך הכל. אבל גם אם נחזור ליהודים: מחנה של לפיד וגנץ? לפיד וסער? לפיד וליברמן? ליברמן, מיכאלי וגלאון? נו באמת.
שיהיה ברור: אין שני מחנות. יש מחנה אחד שמטרתו אישית לחלוטין עבור איש אחד בלבד, כזה שמחובר בינו לבינו בהשקפות עולם חשוכות, גזעניות, אלימות, מאגיות, שנאה פתלוגית וכל מה שנגזר מזה; מחנה שאין לו בעיה לאיים, לזייף, להפעיל אלימות (עד כדי רצחנות ממש), לפגוע בכל מי שלא הוא, בחלשים, בשולי החברה, בכל מי שלא מסוגל לעמוד מולם. בעוד שבצד השני, בצד שלנו לכאורה, התחרות היא מי חביב יותר, ממלכתי יותר, מנומס ובעיקר שומר על ישבנו הלבן (סליחה). ערבים מחוץ לתחום וזה לא נגמר שם (ולא ארחיב).
כשאלה הם הכללים ואלה השקפות העולם ואלה המספרים, לא באמת היה לנו סיכוי. ברגע שצד אחד לא נרתע מאלימות ומקדש עבריינות, מה בדיוק אנחנו יכולים לעשות? כשהצד ההוא, שנמצא בשלטון כבר שלושה עשורים (עם הפסקות קצרות) והשתלט על כל מוקדי הכוח, הכסף, תודעת ההמונים; כבש את המשטרה וסירס אותה; החליש עד עפר את כל מרכיבי מערכת האכיפה ושלטון החוק; הטיל אימה על מערכת המשפט – איך בדיוק נלחמים בהם? באילו כלים? באיזו שיטה?
אל תענו לי. לא היינו ולא נהיה כמוהם. טוב או רע? לא יודע. אבל עובדה.
הממשלה שמסיימת את דרכה בימים אלה הייתה ממשלה אד הוק. ממשלה שהייתה סוג של נס, אבל במקרה הטוב נס קפה אבקה של עלית. חלש והרבה קצף אווירי מלמעלה. שאם דבר מהותי. האם היא הייתה יכולה להזיז דברים? לחוקק את חוק הנאשם? להגביל כהונות של ראש ממשלה? תיאורטית כן. מעשית, אמרתי לכל אורך הדרך: ממש לא. האם העבודה ומרצ היו יכולות לעשות יותר? אולי. האם היה ריאלי לצפות מהן שיעשו דברים אחרת? ממש לא. הג’וב הזה נפל על כל השחקנים בהפתעה. משום מקום. כשהם קטנים מאוד ושבירים מאוד ואחוזי אימה מפני האפשרות שיואשמו בפירוק. והתוצאה לפנינו. האם אפשר היה לצפות שגנץ יבלום את האלימות היהודית בשטחים? הצחקתם אותי. שבר-לב ישלוט במשטרה הביביסטית, האלימה והגזענית? נו באמת.
ויש עוד משהו שמתישהו אקדיש לו פרק נפרד, נוקב. מחאת בלפור שהתערבבה במשבר הקורונה והמשיכה לכל מיני כיוונים מופרעים, שונים ומשונים. מצד אחד רדיפה אישית גסה וחסרת רסן אחרי פקידים משרתי ציבור ומצד שני היסחפות מוזרה ולא קוהרנטית אחרי תיאוריות קונספירציה מופרכות. השילוב בין המחאה למגפה שיבש את דעתם של חלקים גדולים במחנה שלנו. חברויות של שנים נותקו. אנשים התרחקו ונעלמו. הקתרזיס המופלא של בלפור התחלף אצל הרבה מאוד אנשים בריקנות משתקת, ברגע שהכל נגמר. ועכשיו, גם אחרי שתוקם הממשלה החדשה, נדמה שלא תקום מחאת בלפור 2. כי תכלס, נגד מי נפגין? מול מי נמחה? קיבלנו צ’אנס והוא מוסמס. ההוא הלך – אבל חזר. מיליונים נהרו והצביעו ולפחות מחצית מהם הביעו בו תמיכה ללא סייג. בתי המשפט אמרו את שלהם. אז מה עוד אפשר לעשות? אבל כאמור, זה ליום אחר.
ולקראת הסיבוב הבא – שסביר להניח שלא באמת יחלפו 4 שנים תמימות עד שנגיע אליו – נשמע שוב על השולחנות העגולים. על יוזמות מופלאות. על יציאה לפריפריה. על חזרה לשורשים. על חינוך. על תנועות נוער. על עבודת שטח. שילוב החברה הערבית. אהההם, רגע, סליחה, אפשר לדבר על זה רגע? אוקיי, בפעם אחרת.