היה כתוב בעיתון

מי שעקב בשנים האחרונות אחרי התנהגות התקשורת הישראלית לא מתפלא על תוצאות הבחירות והכאוס השלטוני והמשטרי שנפל עלינו. מערכות החדשות נעשו עצלות, מעדיפות רכילות פוליטית

את דרכו העיתונאית החל דני זקן בסוכנות עתי”ם (למי שזוכר שהיה דבר כזה), כיסה את השטחים וההתנחלויות, שידר והגיש ברשת ב’ וכיו”ר אגודת העיתונאים בירושלים

הביקור המתוקשר של ח”כ בן-גביר בתיכון בליך ובשבט צופים תל-אביבי, האיר באור בוהק את מהותה של מערכת החינוך של הדורות האחרונים. השיחה עם אסתי סגל

הייחוס המשפחתי של יואב לימור הוליך אותו בדרך היחידה האפשרית: עיתונות. מהשירות ב”במחנה” דרך השליחות בלונדון; מכיסוי ענייני מפלגות לתפקיד הכתב לענייני צבא במעריב; מכס

השם יותם נבין מעורר אצל רבים מאיתנו אסוציאציות גרפיות עזות. במקרה הספציפי שלו, הביטוי “תיאור גרפי” הוא לא רק צורת ביטוי. מזה שנים שיותם נבין

כתבה נרחבת שפורסמה השבוע בדה-מארקר, סוקרת את מצבו המתדרדר של ערוץ רשת 13. אבל הסיפור הוא לא “רשת” ולא “13” – הסיפור האמיתי הוא הסיכול

אחרי רצף אינסופי של מערכות בחירות, הייתה לכתבים והפרשנים הפוליטיים עדנה –  ממשלה שכיהנה בשקט יחסי במשך שנה תמימה. לא עוד. השיחה עם טל שלו,

טליה לוין כבר חתומה על כ-500 טורים שבועיים ב”מעריב סופהשבוע”. עוסקת בהוראה, מחבבת בנוסטלגיה וכותבת על פוליטיקה, חברה, אנשים, יחסים וגם רווקות. וגם על יין

היום כולנו יודעים עד כמה הרשת היא כלי נשק יעיל ואכזרי בידיהם של גורמי כוח שלוחי רסן – תנועות פוליטיות, גורמי הון, אופורטוניסטים חסרי עכבות