הילדות על גבול ר”ג-גבעתיים, האווירה בגרעין הנח”ל, ההתגלגלות לשיריון ולסיני, הנסיבות המשפחתיות והיציאה (כמעט הבריחה) לעולם הגדול – כל אלה היו מצע הגדילה וההתבגרות של
ההפיכה המשטרית והמחאה האדירה דחקו הצידה את תשומת הלב שלנו מהמלחמה באוקראינה ולרגעים היה נדמה שהיא שייכת לעבר. אבל זה ממש לא המצב. יאיר נבות
עמוק בתוך ההפיכה ואחרי שמאות ואלפי מתנדבי מילואים הפסיקו להתייצב, התסכול בצבא מרקיע שחקים. מהשיחה עם עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, עולה תמונה מדאיגה
למרות הכל ואחרי הכל, מבהירה ציפי שמילוביץ’, שחיה ועובדת בארה”ב כבר יותר מעשור – לפחות בעתיד הנראה לעין ארה”ב לא תפגע באינטרסים של ישראל. לא
במאמר שפרסם בהארץ, סוקר אמיר תיבון את המגמות ביחסן של ארה”ב ואירופה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כולם מבינים שהמצב בשטח ופעולות ממשלת הימין הנוכחית חיסלו בפועל
ככל שהמאבק בהפיכה המשטרית הוא אדיר ובלתי נתפס, יש נושא אחד שבכל פעם מחדש מצית ויכוחים ועימותים: הכיבוש. במוצ”ש בקפלן התלהט הוויכוח עד לעימות פיזי
מיד אחרי שסיימה את השירות הצבאי שלה, שבמסגרתו נפצעה קשה כשהייתה לוחמת ביחידה קראקל, החליטה לורן דגן-עמוס לנקות את הראש בטיול גדול להודו. הציצה ונפגעה.
ברוסיה כמו ברוסיה, כמעט שאין דרך לחזות את המהלכים הפוליטיים והצבאיים וכל מה שלרגע אחד לא עולה על הדעת, עשוי להפוך למציאות בן לילה. יאיר
לכל אורך שנות שלטונו מתהדר בנימין נתניהו בחוזקות שלו, בתחומים החשובים לו. אז כבר ממש לא. כי מעבר לטירוף ההפיכה המשפטית שהוא מוביל עם ממשלתו,
השבוע הזה באוקראינה עמד בסימן הפיצוץ שהביא לקריסת הסכר הגדול על נהר הדנייפר וקבר תחתיו אלפי דונמים של כפרים, עיירות וערים ומי יודע כמה הרוגים