פוטין

דווקא ההחלטה הטקטית לסגת באופן מסודר מהעיר חרסון, החלטה שהיה אולי היחידה שפוטין (בעצמו) קיבל מאז שהחליט לפלוש לאוקראינה בפברואר השנה, חשפה אותו לביקורת קשה

מאז פלישת רוסיה לאוקראינה ניסתה ישראל, לא תמיד בהצלחה, לפסוח על שתי הסעיפים. מצד אחד לשמור על אחדות המחנה המערבי – בעיקר ארה”ב והאיחוד האירופי;

הרוסים בכלל ופוטין בפרט לקחו קשה את הפגיעה שכמעט הוציאה מכלל פעולה את הגשר הגדול – המיזם הנדסי האדיר שהם בנו בחצי האי קרים –

קשה להשוות בין מלחמות, צבאות, מדינות וזמנים – ובכל זאת מדהים לגלות עד כמה קונספציות שגויות מובילות לתוצאות הרות אסון. ערב יום כיפור, השיחה עם

נשיא רוסיה מתנהג בשבוע האחרון כמהמר שיודע שנגמר לו הקרדיט בקופת הקזינו, ובכל זאת הוא מגדיל את סכום ההימור עם כל מה שיש (ובעצם אין)

אחרי כמה חודשים של סטגנציה ודשדוש במקום, הרוסים דווקא צפו את מתקפת הנגד של אוקראינה וגם התארגנו לקראתה. רק שהם צפו שהמתקפה תתבצע בדרום –

כשרכב השטח של אלכסנדר דוגין התפוצץ סמוך למוסקבה ובתו דריה נהרגה במקום, הדעה הרווחת הייתה שהיעד היה אביה – מקורב לפוטין ואף קיצוני ממנו. אבל

לא הרבה קורה עכשיו בגזרת רוסיה-אוקראינה ונראה שדווקא האוקראינים הם אלה שמתכננים מתקפות נגד ומדי פעם גם עוקצים את הדוב הרוסי. למשל, בחצי האי קרים.

במקביל וללא תיאום, יצאו – יאיר נבות ואני – לחופשות קיץ באירופה. אני הסתבכתי בדרך ללונדון עם הכאוס הבלתי אפשרי של נתב”ג, יאיר הגיע בלי

אחרי שהמלחמה נכנסה לשלב ההתשה המתמשכת ונדמה היה שהעולם מתחיל לשכוח מקיומה, נקטו שני הצדדים בפעולות והצהרות שהבהירו שמה שהיה הוא שיש והוא שיהיה –