הילדות על גבול ר”ג-גבעתיים, האווירה בגרעין הנח”ל, ההתגלגלות לשיריון ולסיני, הנסיבות המשפחתיות והיציאה (כמעט הבריחה) לעולם הגדול – כל אלה היו מצע הגדילה וההתבגרות של
אחרי הפסקה ארוכה, שיחה נוספת עם קרן הבר – והפעם על הפיל הענק שבמרכז החדר שכל שחקני המחאה והמאבק מתעקשים לא להבחין בו. כי כמו
אחרי שהתנדב למילואים במשך יותר מעשר שנים אחרי גיל הפטור, לקח לשרגא טיחובר בדיוק שבועיים מנאום הבלהות של יריב לוין להבין שמבחינתו זה נגמר. וכך,
איש לא הסמיך את השלטון לפעול בניגוד לנרטיב שעליו מבוססת החברה והמדינה הדמוקרטית; אסור למדינה לפגוע באמנה האזרחית שהיא בסיסה של המדינה; אין דבר כזה
במאמר שפרסם הבוקר (ראשון) בהארץ, ניתח הפילוסוף פרופ’ אבי שגיא את הקריאה “בושה”, שהתפשטה והשתרשה במאבק הנוכחי נגד ההפיכה המשפטית-משטרית. אבל בעוד שהמוחים מפנים את
במקרה ואולי ממש לא במקרה, מצא עצמו חיים שדמי – כותב ותסריטאי, עיתונאי ומרצה, במוקד המחאה הנחושה והמאבק ארוך השנים בבנימין נתניהו ומורשתו. שיחה על
בחסות מסך העשן הכבד של ההפיכה המשפטית וההתנגדות האזרחית מולה, מתרחש כאן אחד ממעשי השוד והביזה הגדולים שידע העולם הדמוקרטי. בשיחה עם אסתי סגל היא
לפני חודש מלאו 7 שנים ל”נאום התהליכים” של מי שהיה אז סגן הרמטכ”ל, אלוף יאיר גולן. המילים שלו הדהדו לאורך זמן ארוך והן עדיין בתודעה
לדעתו של דוד קורצוויל, עו”ד ותיק וכותב מאמרים (משתדל באחרונה לפרסם בעיקר בכתבי עת שמזוהים עם הציבור הימני והדתי) בנושאים חברתיים-משפטיים – קיים פער עצום
מערכת המשפט אכן זקוקה להתרעננות, להרבה מאוד תקנים חדשים, לעדכון נושאים כמו זכות העמידה בבג”ץ, שמירה קפדנית על זכויות חשודים ועוד – בוודאי שלא למהלכים