כששואלים את שרה חביב – שופטת בדימוס, בעלת משרד עו"ד וכיום גם פרשנית פופולרית בכל ערוצי הטלוויזיה (כמעט) – לגבי הסכנה למשבר החוקתי בעקבות פסיקת
עמוק בתוך ההפיכה ואחרי שמאות ואלפי מתנדבי מילואים הפסיקו להתייצב, התסכול בצבא מרקיע שחקים. מהשיחה עם עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, עולה תמונה מדאיגה
דיקטטורה מוגדרת כמשטר שאינו דמוקרטיה ליברלית. בתחילת המאה ה-20, מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, מדינות רבות נהפכו לדמוקרטיות – עד שנתקלו בתגובת נגד של גל
אחרי הפסקה ארוכה, שיחה נוספת עם קרן הבר – והפעם על הפיל הענק שבמרכז החדר שכל שחקני המחאה והמאבק מתעקשים לא להבחין בו. כי כמו
אין צה"ל בלי האזרחים המשרתים בו ואין חיילים בצה"ל שאינם קודם כל אזרחים. וכאזרחים לובשי מדים, זכותם וחובתם להתנגד למעשיו הנואלים של "שלטון סף דיקטטורי"
אחרי שהתנדב למילואים במשך יותר מעשר שנים אחרי גיל הפטור, לקח לשרגא טיחובר בדיוק שבועיים מנאום הבלהות של יריב לוין להבין שמבחינתו זה נגמר. וכך,
הפופוליזם מבוסס על הקביעה שיש אמת אחת, שאלה שחושבים אחרת הם בוגדים, שהמתנגדים להם שייכים לדיפ-סטייט רב כוח, שאנשי האליטות הם אויבי העם ואת האויבים
אז מה בעצם יכול לעשות האזרח המוחה מול השלטון? מול המשטרה? מול הפעלת הכוח? מול התעמרות הרוב? בשיחה המשלימה את הדיון על אי הציות האזרחי,
למרות הכל ואחרי הכל, מבהירה ציפי שמילוביץ', שחיה ועובדת בארה"ב כבר יותר מעשור – לפחות בעתיד הנראה לעין ארה"ב לא תפגע באינטרסים של ישראל. לא
כשבוחנים את עלייתם של הדיקטטורים המודרניים, בעיקר במדינות שהיו דמוקרטיות (מי יותר ומי פחות), כמעט תמיד אפשר למצוא אצלם את אבני הדרך של הפופוליזם והקווים